Hacked Akıncılar Zalimler için Yaşasın Cehennem

למרות הדרישה הבסיסית, שכל דיון משפטי יתקיים בפני הרכב של שלושה דיינים, מוצאים אנו שבשלושה מקרים ניתן לוותר על דרישה זו, וניתן להסתפק בדן יחיד. המקרה האחד הוא כאשר מדובר בדיין שדרגת מומחיותו גדולה במיוחד, או שקיבלוהו הציבור עליהם; המקרה השני הוא כאשר העניין הנדון בבית הדין אינו מצריך הכרעה שיפוטית שיש בה משום חריצת דין, או שמדובר בעניין מנהלי;  במקרה השלישי, ניתן להכשיר התדיינות בפני דן יחיד, או בפני שני דיינים, כאשר קיימת הסכמה מצד כל הצדדים, באותם עניינים שבהם הסכמה מועילה. נדון להלן בשלושת החריגים הללו, תוך התייחסות מיוחדת לתחולתם במערכת בתי הדין הרבניים בישראל, לאור האמור בחוק ובתקנות.

 

(1) דינו של "מומחה לרבים" ושל יחיד שקיבלוהו עליהם

בית הדין רשאי לדון, בכפייה, בהרכב של דן יחיד, כשיחיד זה הוא מומחה לרבים, או כשקיבלוהו הציבור עליהם כדן יחיד[1].

 

(א) "מומחה לרבים"

הגדרתו של מומחה לרבים היא: "דחשיב [=שנחשב] כרב נחמן בדורו[2], ופקיע [=ובקיא] במשנה ובתלמוד, ופקיע נמי [=ובקי גם] בשיקול הדעת, ומעיין בדינין כמה שנין [=שנים], ומנסין ליה [=ומנסים אותו] זמנין סגיאין [=פעמים הרבה] ולא הוה ליה [=ולא הייתה לו] טעות"[3]. מקורה של הגדרה זו בדברי רב שרירא גאון, ומשום כך אין היא כוללת גם בקיאות בספרות הפוסקים הבתר תלמודית. ניסוח מעודכן של הגדרה זו ראוי שיכלול גם את הדרישה לבקיאות בספרות ההלכה שלאחר התלמוד – על כל פנים בחלקה החשוב[4].

דעת רבים מהפוסקים היא, שגם מומחה לרבים אינו יכול לשמש כבית דין לכל דבר[5], שכן יש עניינים שדרישת ההלכה בהם היא להרכב של שלושה דווקא. כך, לדוגמא, גביית עדות אינה יכולה להיעשות אלא בשלושה[6]; שניים אינם ראויים לקבל עדות, שכן אם אינם בגדר של בית דין – דינם כעד מפי עד[7]. וכן הודאה בפני בית דין המונה פחות משלושה דיינים – דינה כהודאה שמחוץ לבית דין[8]. וכן לגבי דינו של בעל דין שכפר בפניהם ואחר כך באו עדים והכחישוהו – מאחר והכפירה הייתה שלא בפני בית דין של שלושה – לא הוחזק כפרן[9].  לפיכך, לשיטה זו, אם מדובר ביחיד מומחה, עליו לצרף עמו שניים אחרים[10]. אבל פוסקים אחרים סוברים, שדינו של מומחה לרבים הוא כבית דין לכל דבר[11], כולל, למשל, לעניין גביית עדות[12], לעניין קבלת הודאה מפיו של בעל דין[13], ולעניין דין הוחזק כפרן[14] , ובוודאי שאין דינו ניתן לסתירה על ידי בית דין של שלושה[15].

מעשית, אין המוסד של "מומחה לרבים" בגדר של תופעה שכיחה, ולמעשה אינה קיימת כלל בזמן הזה. בשולחן ערוך נפסק[16], ש"אף על פי שיחיד מומחה לרבים מותר לו לדון יחידי, מצוות חכמים שיושיב עמו אחרים", והרמ"א בהגהותיו על השולחן ערוך כתב[17]: "ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים שידון ביחידי בעל כרחו של אדם"[18]. משמעות דברי הרמ"א אינה שכיום אין מומחים; וודאי שיש מומחים בזמן הזה[19]. משמעות דבריו היא, שאין ליחיד כוח – גם אם הוא מומחה – לדון אדם בכפייה, מה שהיה אפשרי פעם, כשנהג הדין של "מומחה לרבים"[20]. יסודה של הגהת הרמ"א הוא בתשובת מהר"י וייל, אשר בהתייחסו לדבריו הנזכרים של רב שרירא גאון, כתב[21]: "ועתה בזמן הזה, דנתקלקלו הדעות ונתמעטו הלבבות ונתעותו הדיינים, לא אשכחן [=מצאנו] שום למדן בעולם שיהא מומחה לרבים, שהוא ראוי לכך שיהא נקרא מומחה לרבים… וכן בכל המקומות שעברתי, לא ראיתי ולא שמעתי שום למדן שהיה דן שום אדם בעל כורחו, אף על פי שמקצתם היו גדולי הדור".  תפיסה זו מקובלת על כל הפוסקים שבאו אחריו[22].

במדינת ישראל לא ידוע על מי  שהוכר כ"מומחה לרבים", ולכן אין בידי שום רב או דיין לכוף אדם להתדיין בפניו כדן יחיד. גם בדרך של קבלה – הציבור לא קיבל עליו את שיפוטו של דן יחיד אלא לעניינים מסוימים בלבד, והכל כפי הקבוע בחוק ובתקנות, וכמבואר להלן[23].

 

(ב) יחיד שקיבלוהו הציבור עליהם

אם קיבלו עליהם הציבור חכם גדול ומובהק שידון להם יחידי, רשאי אותו חכם לדון יחידי[24], כפי שבפועל מקובל היה בהרבה קהילות – במיוחד קטנות – שבהן לא היה אלא רב ומורה הוראה אחד[25]. במקומות כאלה, "כל שבאו לדון לפני הדיין, הן על פי ההזמנה שהוזמן, הן בלתי הזמנה, רק שבאו מאליהם – כל שלא אמרו תחילה שרוצים שלשה בית דין, הווה להו כקבלום עליהם הבעלי דין… אך אם אין בעיר רק אחד או שניים[26], הרי זה כאילו המחוהו עליהם לבית דין, דהגם דלא המחום הבעלי דין בפרטות, הרי המחוהו עליהם הקהל קדוש בכללות"[27]. שווה אפוא קבלת הרבים לקבלת בעלי הדין, וכשם שבעלי דין שקיבלו עליהם דן יחיד – יכול הוא לדון יחידי[28], אף ציבור שקיבלו עליהם רב כדן יחיד –  יכול הוא לדון יחידי[29].

קבלתו על ידי הציבור של חכם כדן יחיד, חייבת להיות מפורשת. ציבור שבחר ברב ומסר לו כתב רבנות שנאמר בו שקיבלו עליו להורות ולדון, אין לראות בזה קבלתו של הרב כדן יחיד, ולכן אם אין באותה עיר בית דין, זכאי כל בעל דין לדרוש להתדיין בפני בית דין של שלושה[30].

מכל מקום, גם אם מי שקיבלוהו הציבור עליהם מוסמך לדון כדן יחיד, כתב הרמב"ם, ש"מצוות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים, שהרי אמרו: 'אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד"[31], ולכן מן הראוי לו לדיין "שיקרא לפני אחד מהחכמים בינו לבינו ויראה לו דעתו, ואם יסכימו – יוציא המשפט על פי הממונים"[32]. וכן הורה מהרש"ל, שאפילו קיבלו עליהם הצדדים דן יחידי, מצוות חכמים שיושיב אחרים עימו[33]. אבל ר' עובדיה מברטנורא כתב, שאין בזה אפילו מידת חסידות[34]. וכן הורה ר' יוסף כ"ץ, בחולקו על פסקו הנ"ל של מהרש"ל[35].

דיין יחיד, שהדינים נחתכים על פיו, ומבקש לצרף אחרים עימו – "אם רואה שאותם הרבים שדעתם אינן מסכמים לדין אמת, מוטב שיהיה דן יחידי ולא יצרפם עמהם, והכל לשם שמים ולפי ראות עיני הדיין"[36].

דבר פשוט הוא, כי במקום שהציבור קיבל עליו רב לדון יחידי, אין זה מקנה לו את הסמכות לדון בניגוד לדין, שכן "לא מצינו בשום מקום שיהיה הרשות בידי הרב לדון כרצונו ולאמר פסול על המבואר בשולחן-ערוך ופוסקים שהוא כשר, כי לו גם יהיה נכתב בפירוש שמקבלים את הרב לדון יחידי, הרי על כל פנים מחויב הוא לדון ולא לאמר ולצוות"[37].

 

(2) עניינים שאין בהם משום חריצת דין, עניינים שלא על ריב ועניינים מינהליים

הצורך בהרכב של שלושה דיינים נובע, כאמור, מן המגמה למעט, ככל האפשר, בטעות מצד בית הדין בעת הכרעת הדין. לתכלית זו כוללת ההלכה גם את הדרישה לקיומו של משא ומתן בין הדיינים – דרישה, שהיא בבחינת תנאי מוקדם לקבלתה של הכרעה שיפוטית שיש בה משום חריצת דין. מכאן, שאם נחוצה החלטת בית דין בעניין שאין בו משום חריצת דין, כגון בבקשה לסעד זמני[38], או כשדרושה החלטה בקשר לקביעת מועד לישיבת בית הדין, וכן בנושאים מינהליים אחרים, וכן בעניינים שלא על ריב, כגון בבקשה להוצאת צו ירושה, מעיקר הדין די שיובא העניין בפני דן יחיד לקבלת החלטה[39].

 

(א) כשאין צורך במשא ומתן הדיינים

מעשה בבני זוג  שהתדיינו ביניהם בבית הדין ברחובות על שאלת מקום מגוריהם; בני הזוג התגוררו בבית אבי הבעל, ודרישתה של האישה הייתה שבעלה ידאג למקום מגורים אחר. בית הדין קבע בפסק דינו, כי על הבעל למצוא דירה חדשה למגוריהם המשותפים. כעבור זמן הגיש הבעל בקשה לבית הדין, שיאשר את הצעתו לקביעת מקום המגורים בעקבות פסיקתו הנ"ל של בית הדין. לאמיתו של דבר, לא היה חידוש בהצעתו של הבעל, אלא היא התייחסה לדירה הישנה שהוא כבר חויב להחליף. בית הדין החליט לדחות את הבקשה ולחזור ולאשר את פסק דינו הראשון. על פסק הדין חתמו שני דיינים. בערעור על פסק הדין טען הבעל, בין היתר, כנגד תוקפו של פסק הדין שניתן על ידי שני דיינים בלבד. בית הדין הגדול לערעורים פסק, מפי הרב עובדיה הדאיה, ש"אין מקום לטענה כי אין בית דין פחות משלושה, כי עצם החלטה זו כבר היתה בבית דין של שלושה, ועתה לא נתחדשו טענות חדשות שיצטרך בית דין של שלושה… ומכיון שהוברר כי היא היא אותה הדירה, הרי ממילא אותו הפסק דין… שיצא בבית דין של שלשה בתקפו עומד"[40]. לפסק הדין הסכימו הריא"ה הרצוג והר"ש ברוט, ובדברי הסכמתו הוסיף הרב ברוט: "ובכי האי גוונא [=ובכגון זה] ודאי שדי בשנים, וכדוגמא שמבואר בשו"ע סי' ג דיכולין לקבל הטענות ולשלוח לבית דין אחר". כלומר, לשם קבלת ההחלטה, לא היה על בית הדין לקיים משא ומתן הלכתי, ולצורך זה לא נדרש הרכב של שלושה דיינים. לפיכך, גם לא נמצא כל פגם בעובדה שעל ההחלטה חתומים שני דיינים בלבד.

 

(ב) אישור הסכם בין הצדדים שאינו מצריך דיון משפטי

עניין נוסף שבו נמצא כי אין צורך בהרכב של שלושה דיינים הוא: אישור הסכמים בין בני זוג. מעשה בבני זוג שהחליטו להתגרש, והגישו לבית הדין בתל-אביב בקשה לסידור הגירושין על בסיס ההסכם שהומצא לבית הדין, ושבו הוסדרו כל העניינים הכספיים שביניהם. בבקשתם ביקשו הצדדים, שבית הדין "יאשרו [את ההסכם] ויתן לו תוקף של פסק דין". בית הדין קיבל את הבקשה, אישר את ההסכם, ונתן לו תוקף של פסק דין. בעקבות זאת סודר הגט והצדדים נפרדו. כעבור שנים אחדות, ביקש הבעל להתנער מהתחייבויותיו שעל פי ההסכם, והגיש לבית הדין הרבני בתל-אביב בקשה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם. בין היתר טען הבעל, כי פסק הדין בטל משום שניתן על ידי הרכב חסר שישבו בו רק שני דיינים. בית הדין דחה את הבקשה, וחזר ואישר את ההסכם שעל פיו התגרשו הצדדים, כפסק דין. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הגדול. בית הדין הגדול דחה את הערעור מכל וכל, בקבעו, כי בנסיבות העניין, מתן פסק הדין בשניים אינו נוגד "לא את הדין, ולא את תקנות הדיון ולא את פסיקת הבג"ץ". לא היו כאן טענות ומענות בין הצדדים ולא התקיים כל דיון, "אלא הגשת הסכם מוסכם בהסכמה מוסכמת, כך שאין הנושא שייך כלל לדיון והתדיינות שצריכה להיות בשלשה דוקא. ואף גם זאת: בסעיף 3ב' של ההסכם חילקו-פילגו-ביתרו והפרידו הצדדים עצמם במו ידיהם את בקשתם לפני בית הדין הרבני, וכך כתבו: 'על מנת שבית הדין הרבני יאשרו ויתן לו תוקף של פסק דין', ולא כתבו: 'יאשרו כפסק דין', הווי אומר: יאשרו – משפט בפני עצמו, ובנוסף על כך – 'יתן לו תוקף של פסק דין'… והרי לאישור ההסכם כהסכם די היה בנוטריון, ולא גרע כוחו של דיין יחיד או שניים מנוטריון. וזאת הם עשו ואשרו את ההסכם, ומעתה כל בית דין יכול ליתן לו תוקף פסק דין בפרט לאחר שהמערער השיג את כל מבוקשו על ידי הפעלת תנאי ההסכם בפועל ולמעשה. לפיכך נראה לנו, כי אישור הדיינים את ההסכם… תקיפה שרירה וקיימת, והמילים שכתבו בשולי הפרטיכל: 'מאשרים את ההסכם המצורף לתיק', ניתנו בסמכות מלאה. את החלק השני: 'ונותנים לו תוקף פסק דין' – גם אם ניתן לקבל את טענתו כי לא היו מוסמכים מבחינת ההרכב החסר, הרי חזרו ונתנו לו תוקף פסק דין בתקופה יותר מאוחרת, ולא חשוב מתי, כיון שהוא הסכם מאושר שהופק למעשה בשעתו, ואם יטען שהם רק נתנו תוקף עתה למה שעשו אז, הרי אנו נותנים לו עתה תוקף פסק דין למפרע מיום אישורו ואישור חותמיו על ההסכם, וזו חובתנו וחובת כל בית-דין להציל עשוק מיד עושקו"[41].

מכאן ניתן ללמוד, שכל הסכם המוגש לבית הדין לאישור, אינו טעון הרכב של שלושה, ובלבד שאישורו של ההסכם אינו מצריך דיון משפטי. ואולם, מתן תוקף של פסק דין להסכם, חייב להיעשות על ידי הרכב שלם. הטעם לכך הוא, שמתן תוקף של פסק דין להסכם המוגש לבית הדין, אינו יכול להיעשות ללא דיון, שהרי יתכן שבית הדין יגלה בין סעיפי ההסכם פרטים שאינו יכול לתת להם תוקף, כגון אם יש בהם פגיעה בילדי בני הזוג. במקרה הנזכר לעיל, ניתן אמנם להסכם תוקף של פסק דין על ידי הרכב חסר, אבל פגם זה תוקן על ידי בית הדין הגדול, שנתן להסכם תוקף למפרע. במתן אישור למפרע אין כל דופי, ויש בו כדי לרפא את הפגם שבו לקה פסק הדין[42].

 

(ג) צו ירושה בהסכמה

עניין אחר שבו, על פי הפסיקה, אין צורך בהרכב מלא, הוא, הוצאת צו ירושה על פי בקשת כל הצדדים המעוניינים. כאן אין כל יריבות, ואין צורך בדיון משפטי. מעיקר הדין, אין הכרזת ירושה טעונה כל פעולה מצד בית הדין, שכן הירושה עוברת ליורשים עם מות המוריש. רק כשיש סכסוך בין היורשים, דרושה הכרעת בית הדין, ואז יש צורך בהרכב מלא[43].

 

(ד) ניסיון גישור

ניסיון גישור יכול שייעשה גם על ידי דן יחיד. במשפט גירושין בין בני זוג, החליט בית הדין הגדול להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לניסיון גישור. הדיון התקיים בפני הרכב חסר, וגם לא בפני אותם הדיינים שישבו בהרכב המקורי. האישה הגישה ערעור, ובין היתר טענה כנגד השינוי בהרכב. בית הדין הגדול דחה את הטענה, בקבעו כי אין צורך בהרכב מלא לצורך הגישור, וגם אין פגם בשינויו של ההרכב[44].

 

(ה) סמכות בתי הדין הרבניים בישראל

סמכותם של בתי הדין הרבניים בישראל לדון בעניינים שבנידון בהרכב של דן יחיד, מעוגנת כיום בסעיף 8(ה) ו-(ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955, ובתקנות שנתקנו מכוחו[45]. בתקנות אלה מפורטים המקרים שבהם ידון בית הדין בדן יחיד. וזה הפירוט:

 

עניינים שלא על ריב – (א) קבלת הצהרת אבהות מפי האיש והאשה… ; (ב) בקשה משותפת לאישור הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973[46]; (ג) בקשה לאישור צוואה מחיים, שניתן לאשרה לפי דין-תורה; (ד) בקשה לאישור חלוקת עזבון בהסכמה, שניתן לאשרה לפי דין-תורה[47]; (ה) הזמנת בעלי דין ועדים וכפיית התייצבות… ; (ו) הטלת מאסר… [לכפיית ציות ומניעת הפרעה] בעניינים שבית הדין דן בהם בדיין אחד; (ז) עיכוב ביצוע פסק דין שניתן בדיין אחד[48].

 

צווים לעיקול נכסים או לעיכוב יציאה מהארץ – (א) מקרים בהם הוכח, להנחת דעתו של הדיין, כי קיים צורך דחוף לדון בעניין; (ב) ביטול צו לעיקול נכסים או צו לעיכוב יציאה מהארץ בתנאים שהוסכם עליהם בין הצדדים; (ג) ביטל צו לעיקול נכסים, שניתן על ידי אותו דיין בשבתו כדיין אחד[49].

 

עניין שבעלי הדין הסכימו עליו שיידון בדיין אחד – (א) עניין שבעלי הדין הסכימו עליו שיידון בדיין אחד ובית הדין אישר שהעניין ראוי להיות נדון בדיין אחד[50].

 

ענייני סדר ומינהל – (א) קביעת מועדים לדיון ודחייתם; (ב) מינוי אפוטרופוס לדין; (ג) הוראות בדבר המצאת כתבי בית דין, לרבות תחליף המצאה; (ד) הוראות בדבר פרסום הודעות והזמנות ופטור מחובת פרסום; (ה) קביעת סדר הדיון, זימון עדים, סיכומים ומועדים להגשת כתבי בית דין; (ו) מתן אישורים בקשר לדיון; (ז) אישור בקשות לעיון בתיק[51].

 

עניינים הנדונים במעמד צד אחד – (א) מתן צווים זמניים בעניינים דחופים הנידונים בשלושה, לפני שנקבע להם הרכב, אם הוכח לדיין כי השהיית הדיון עלולה לגרום למבקש הצו נזק שאין לו תקנה או נזק חמור; (ב) אישור וקיום מסמכים שאינם בבחינת פסק דין[52].

על פי פסיקת בית המשפט העליון, מאחר שחוק הדיינים, והתקנות שנתקנו מכוחו, מדברים על הרכב רגיל של שלושה דיינים, ועל הרכב של דן יחיד במקרים המפורטים בחוק, אין אפשרות לקיים דיון בהרכב של שני דיינים: "הדיון וההכרעה בבית הדין הרבני בהרכב של שני דיינים בלבד איננו מוכר, בין בחוק הדיינים, ובין בתקנות הדיינים שהותקנו על פיו. הוא חורג חריגה מהותית מההסדר החקיקתי המסדיר את סוגיית הרכב בית הדין הרבני. מטעם זה, דיון והכרעה בבית הדין הרבני בהרכב שני דיינים נגוע בפגם מהותי היורד לשורש הסמכות הפונקציונלית של בית הדין, ומביא לבטלותם של ההליכים, לרבות הכרעה שניתנה במסגרתם"[53]. בפסק הדין מודגש, כי גם הסכמה של בעלי הדין לקיום הדיון בהרכב של שני דיינים אינה מועילה: "במצב המשפטי הקיים נכון לעת זו, החוק והתקנות נותנים תוקף להסכמת הצדדים לצורך דיון בדיין אחד בבית הדין הרבני… אין בנמצא הסדר הנותן תוקף להסכמת הצדדים למותב המונה שני דיינים, ולפיכך הסכמה כזו אינה בת תוקף להכשיר הרכב כזה"[54].

בעקבות תיקונים אלה בחוק, נקבעה גם בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים הוראה המסמיכה את בתי הדין לדון בעניינים שבנידון בדן יחיד. וכך נאמר בתקנה ד לתקנות הדיון, תשנ"ג:

 

(1) בית דין יושב בהרכב של שלושה דיינים, להוציא מקרים שבהם רשאי בית הדין לדון, מבחינת ההלכה, בפחות משלושה.

(2) מבלי לגרוע מכלליות ההוראה שבס"ק (1), רשאי בית דין אזורי לדון בהרכב של פחות משלושה בעניינים אלה: א. עניינים שלא על ריב. ב. צווים לעיקול נכסים. ג. עניין שהסכימו עליו הצדדים, כשעל פי ההלכה ניתן לוותר על הרכב של שלושה. ד. ענייני סדר ומינהל[55]. ה. עניינים הנידונים במעמד צד אחד.

(3) ליושב ראש ההרכב, בבית הדין הרבני הגדול או האזורי, סמכות לדון לבדו בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים, להחלטות ביניים אחרות ובענייני סדר ומינהל, ורשאי הוא להסמיך חבר אחר של בית הדין לדון בעניינים אלו[56].

 

אף שבתקנה קיד(1) נאמר, כי בית הדין רשאי לדון "בפחות משלושה", כאשר הדבר אפשרי מבחינה הלכתית, ויש מקום לפרש תקנה זו כמכשירה דיון בשני דיינים, מכל מקום, על פי פסיקת בית המשפט העליון, "תקנות הדיון כפופות לחקיקה הראשית החלה על בתי הדין, ואינן יכולות לחרוג ממנה", וכיוון שהחקיקה הראשית מדברת על קיום הדיון בדן יחיד בלבד, אין תוקף להסדר הקבוע בתקנות, ככל שהוא חורג ממה שנקבע בחוק[57].

 

(ו) מהי החלטת ביניים?

לעניין סמכותו של יושב ראש ההרכב (או דן יחיד אחר שהוסמך על ידו) לתת החלטות ביניים, מוצאים אנו בפסיקת אב בית הדין הרבני בבאר-שבע, הרב א' איגרא, את ההגדרה הבאה: "משמעותה של החלטת ביניים היא, שהחלטה זו אינה גומרת את הדיון בתובענות התלויות ועומדות בפני בית הדין. החלטת ביניים היא, בדרך כלל, החלטה דיונית, כאשר לאחר מכן עוד עתיד בית הדין להמשיך לדון בתובענות שבפניו וליתן בהם פסק דין סופי. לעומת זאת, כאשר מדובר בהחלטה אשר גומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק דין בתובענה, גם אם ייקרא לה 'החלטה', או כל שם אחר, לא ניתן לומר שזוהי 'החלטת ביניים' כמשמעותה בסעיף 8(ה1) הנ"ל לחוק הדיינים"[58].

דוגמאות להחלטת ביניים: "החלטה להזמין את הצדדים לדיון… החלטות להזמין חוות דעת של פסיכולוג, לבקש דו"חות מהבנק… החלטה בעניין של סמכות[59]… כי היא לא מכריעה בשאלה אם לקבל את תביעת הגירושין או לא, היא לא דנה כמה מזונות לפסוק, וכן הלאה"[60]. החלטת ביניים אינה עוסקת אפוא בסעד המתבקש בכתב התביעה.

 

(ז) החלטה בנושא סמכות

השאלה שלה נדרש הרב איגרא בהחלטתו הנזכרת, הייתה, אם החלטה בשאלת סמכותו של בית הדין לדון בתביעה היא בגדר של החלטת ביניים. בהחלטתו, מבחין הרב בין החלטה השוללת סמכות מבית הדין, שהיא החלטה סופית, ובין החלטה לפיה יש לבית הדין סמכות, שהיא החלטת ביניים: "אילו, לאחר ששמעתי את טיעוני באי כוח הצדדים ועיינתי בכל החומר שבתיקי בית הדין, היה נראה לי, על פני הדברים, שראוי להחליט באופן גורף, כי אין סמכות לבית הדין לדון בעניינים שנכרכו בגירושין, היתה זו בגדר החלטה סופית, והיה עלי להעביר את ההכרעה בנושא למותב של שלשה דיינים. מאחר ונחה דעתי, שיש סמכות לבית הדין לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין…  הרי שעדיין ב'החלטת ביניים' עסקינן" (ולפיכך הדבר מצוי בסמכותו של יושב ראש ההרכב כדן יחיד).

עמדה עקרונית זו אושרה בבית הדין הגדול. בהידרשו לשאלה, אם החלטה בנושא הסמכות יכולה להינתן על ידי דן יחיד, בהיותה בגדר של "החלטת ביניים", כותב בית הדין הגדול[61]:  "המושג 'החלטת ביניים', משמעותו כל החלטה שאינה סוף פסוק, ושעתידה לבוא אחריה החלטה אחרת, שתהיה נוגדת לה, או תואמת. החלטה על סמכות היא החלטת ביניים, כיון שאינה מסיימת את הדיון, ובעצם לא מתחילה אותו. לא נערך דיון לגופם של דברים וגם לא לגופם של צדדים. בסך הכל התקיים דיון אם יש לערוך דיון ממשי, או שצריך למחוק את התביעה על הסף עקב אי כנותה"[62]. עוד נאמר בפסק הדין, כי החלטה בנושא סמכות יכולה להינתן על ידי דן יחיד גם לאור סיווגה של ההחלטה בכלל "ענייני סדר ומינהל", במובן סעיף 1(4) לתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן-1990. עניינים אלה כוללים – כמפורט שם – כל מה שקשור ב"קביעת סדר הדיון" וב"מתן אישורים בקשר לדיון", ובירור מקדמי של השאלות הקשורות בנושא הסמכות כלול בהגדרות אלה.

בהנמקה נוספת לפסק הדין, מנקודת ראות הלכתית, מוסיף וכותב הרב א' שרמן, בין יתר דבריו: "כאשר בית הדין עוסק בענין הסמכויות, הוא עוסק בפועל בשאלה האם על פי החוק האזרחי יש הוראה שאינה נותנת לו את הסמכות וממילא החיוב שחייבתו ההלכה לדון ולפסוק בין הצדדים לא יוכל להיות מיושם על-ידו, ובמדה שהבירור שיעשה בעניני החוק והחקיקה האזרחיים לענין הסמכות, יביא למסקנה שהחוק נתן לו את הסמכות לדון ולפסוק ולאכוף את הדין שהוא מופקד עליו, הרי שקמה ונצבה בפניו החובה המצוותית-ההלכתית לדון בין הצדדים… מסגרת ברור זו אינה חייבת להיות בהרכב מלא של בית דין. רק כאשר מבחינה הלכתית יש צורך לדון בריב שבין שני בעלי דין בזה יש חובה שבית דין ידון בהרכב מלא, מה שאין כן בברור בענין הסמכות, שנוגע לבית הדין בפני עצמו, לידע האם יוכל ליישם את פסק דינו, והאם חלה עליו החובה המצוותית-ההלכתית, רשאי גם דיין יחיד לברר הנושא ולהודיע לבית הדין האם חלה עליהם המצוה וההוראה לשפוט בין הצדדים".

שאלת סמכותו של דן יחיד לתת החלטה בנושא סמכות, שבה ועלתה בהזדמנות אחרת בפני בית הדין הגדול. באזכרו את פסיקתו הנזכרת לעיל של בית הדין הגדול בעניין זה, הוסיף בית הדין וציין, כי "הקביעה בחוק שבית הדין יושב בהרכב של שלושה, נובעת מן ההיבט ההלכתי, שכן מצד המחוקק לא היתה שום מניעה לקבוע שבית דין ישב בפחות משלושה, ממש כמו שהם מתקיימים בבתי הדין של העדות האחרות, וכמו שהתקיימו הדיונים בעניני המעמד האישי בפני בית המשפט המחוזי, ועתה בפני בית המשפט לעניני משפחה. החוק בענין זה לגבי בתי הדין הרבניים נקבע לפי דרישת ההלכה בלבד. ולכן גם הנושאים שהחוק והתקנות מאפשרים דיון בפני דיין אחד, הם הותאמו להלכה. ברור איפוא, שכל מקום שמן ההיבט ההלכתי אין צורך בהרכב של שלושה, אין בכך גם מניעה חוקית"[63].

בפרשה אחרת, קיבל בית הדין הרבני בירושלים החלטה לעניין סמכותו והחלטה זמנית לעניין המדור בדירה. ההחלטות התקבלו על ידי הרכב של שני דיינים, וכנגדן ערערה האישה וטענה, בין היתר, כי ההחלטות התקבלו על ידי הרכב חסר. בהחליטו על דחיית הערעור, קבע בית הדין הגדול, בין יתר דבריו: "על פי סעיף 8(ה)(1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955, מוסמך ראש הרכב ליתן החלטת ביניים והחלטה זמנית כדן יחיד, אף ללא הסכמת הצדדים. החלטה לענין סמכות בית הדין הינה בגדר החלטת ביניים. כאשר מוסמך דיין אחד ליתן החלטה כאמור, אין למצוא פגם בכך שההחלטה ניתנה על ידי שני דיינים"[64].

 

(3) הסכמת בעלי הדין

(א) הסכמה מפורשת

בחריגים הקודמים, ניתן לקיים התדיינות, או הליך משפטי אחר, בפני דן יחיד או בפני שניים, גם בלי הסכמת בעלי הדין. כאשר בעלי הדין מסכימים לכך, אין כל מניעה מלקיים את ההתדיינות בפני דן יחיד, או בפני שניים[65]. כמבואר לעיל, דעת רבים מהפוסקים היא, שבמקרה של הסכמה, אין מניעה שהדיון יתקיים בדן יחיד, גם לא ממידת חסידות[66]. הסכמה של בעל דין לקיומו של הדיון בדן יחיד, משמעותה היא שאותו דן יחיד מוסמך גם לפסוק את הדין ביחיד[67].

מרגע שנתנו הצדדים הסכמתם להתדיין בפני דן יחיד, דעת הרבה מהפוסקים היא, שלדיין סמכות מלאה כבית דין לכל דבר[68]. הצדדים מנועים מלהכשיר קיום ההתדיינות בהרכב של פחות משלושה דיינים רק מכוח תקנה מפורשת השוללת אפשרות זו[69], או כאשר מדובר בעניין שבו נחוץ הרכב של שלושה, כמבואר להלן[70].

הסכמת בעלי הדין עשויה להכשיר דיון בהרכב חסר גם בענייני איסורים, אלא אם כן מדובר בעניין שבו דרישת הדין היא להרכב של שלושה דווקא, כגון בפעולת חליצה[71] או בהליכי גיור[72]. וכך נפסק, כי בתביעות הדדיות לשלום בית ולגירושין, שבו הסכימה האישה לדיון בהרכב חסר, "יכולים לדונה ולחייבה בגט וכל חיובים שיכולים לנבוע מתביעת גירושין"[73].

בבתי הדין הרבניים בישראל, יש להבחין בין העניינים שבהם פועל בית הדין הרבני כבורר, דהיינו בתביעות ממוניות, ובין העניינים שבהם פועל בית הדין במסגרת סמכותו שמכוח החוק. בענייני ממונות פועל בית הדין על פי שטר בוררות[74], והצדדים רשאים לקבל עליהם את סמכותם של בוררים בכל הרכב הנראה להם. ואולם, כאשר בית הדין דן בעניין שהוא בתחום סמכותו שמכוח החוק, דהיינו בענייני נישואין וגירושין, והעניינים הנלווים להם שבהם הוא מוסמך לדון, אין הסכמת בעלי הדין יכולה להכשיר הרכב של פחות משלושה דיינים, אלא אם כן החוק מאפשר זאת.

והנה, בעבר לא איפשר המחוקק קיום דיון ברכב חסר בהסכמת הצדדים; הוראתו החד-משמעית של סעיף 8(ה) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955, הייתה: "בית דין אזורי ידון בשלושה". בפסיקה עקרונית שניתנה באותם שנים על ידי בית הדין הגדול לערעורים, אף נקבע: "הואיל והרכב בית הדין הוא בשלושה דיינים ולא מועילה הסכמת הצדדים להרכב פחות מזה בענייני אישות, שיהא פסק דינם ניתן לביצוע להוצאה לפועל, לכן אין אנו נזקקים לדון בגופו של הערעור"[75]. בפסיקה אחרת נקבע, כי לאור הסעיף הנ"ל בחוק הדיינים, אין פסק דין שניתן בעקבות דיון בהרכב חסר נחשב לפסק דין, ויש להחזיר את התיק לשמיעה מחדש[76].

אכן, בהזדמנויות אחרות, ביקש בית הדין הגדול להכשיר דיון בהרכב חסר, כדי שהדבר יהא תואם גם את דרישות החוק. באחד המקרים, התקיים בבית הדין בחיפה דיון בהרכב חסר בענייני אישות, ופסק הדין נחתם על ידי שלושה דיינים. הוגש ערעור נגד חוקיותו של ההליך, ובית הדין הגדול פסק: "כאשר שני הצדדים ובאי-כחם מסכימים לקיום ישיבת בית הדין בשנים, הכוונה היא ששנים ישמעו את הטיעון ופסק הדין יינתן בשלושה. והרי זה כאילו הסכימו שני הצדדים שפסק הדין יינתן על סמך הפרוטיכול הרשום בתיק בית הדין. ואין כל ספק שהרי זה ודאי מועיל לפי הדין, וגם לפי החוק[77]. זאת ועוד, כאשר עורך-דין מסכים לסדר מסויים בניהול הדיון, אין לשמוע לו כאשר הוא בעצמו בא אחרי מתן פסק הדין לקעקע את הסדר הזה לו הסכים"[78].

כיום, בעקבות תיקון החוק בשנת תשמ"ט, מוסמך בית הדין הרבני בישראל לדון גם בדן יחיד ב"כל עניין שבעלי הדין הסכימו עליו שיידון בדיין יחיד"[79]. ואולם, אין בידי בעלי הדין להכשיר את הדיון בדיין אחד בכל עניין. על-פי התקנות, דרוש אישור של בית הדין  "שהעניין ראוי, לפי דין תורה, להיות נדון בדיין אחד"[80]. גם על פי תקנה ד(2)(ג) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, תשנ"ג, ניתן לקיים דיון בהרכב של פחות משלושה דיינים בהסכמת הצדדים, "כשעל פי ההלכה ניתן לוותר על הרכב של שלושה". ניתנה הסכמת הצדדים לדיון בדן יחיד, והתקיים דיון בפני אותו דן יחיד – ההנחה היא שראוי הוא הדבר להיות נידון כך לפי דין תורה, ובעצם הדיון נתן בית הדין את אישורו לכך שניתן לדון בדן יחיד, ואין צורך באישור בכתב[81].

הסכמתם של בעלי הדין לקיום הדיון בהרכב חסר, במקום שבו ניתן לדון בהרכב חסר, יפה כוחה גם ביחס לדיון בבית הדין הגדול לערעורים[82].

הסכמת בעלי הדין לדיון בהרכב חסר צריכה להינתן קודם תחילת הדיון. ואולם, אם נרשמה ההסכמה בסוף הפרוטוקול, אין בכך משום הוכחה לכך שההסכמה לא ניתנה עם תחילת הדיון[83].

התנגדותו של בעל דין לדיון בהרכב חסר, צריכה להישמע מייד בתחילת הדיון. לבית הדין הרבני ברחובות הוגשו תביעות הדדיות בנושא שלום בית וגירושין. בישיבה הראשונה של בית הדין הודיעו שני הצדדים כי הם מסכימים לדיון בהרכב חסר, והדבר נרשם בפרוטוקול. גם הישיבה השנייה התקיימה בהרכב חסר בהסכמה. בית הדין פסק מה שפסק, ובערעור טען בא-כוח האישה, בין היתר, כי הסכמת האישה נגעה רק לתביעתה היא בנושא שלום הבית, ולא לתביעת הבעל בנושא הגירושין. בית הדין הגדול דחה טענה זו, בקבעו: "כאשר שתי תביעות נוגדות: שלום בית וגירושין, עומדות בפני בית הדין, ויש הסכמה לדיון בהרכב חסר, אין מקום לטעון כי היתה הסכמה לדיון רק בתביעה אחת"[84]. עוד נקבע בפסק הדין, כי "בא-כוח המערערת מנוע מלטעון טענה זו של חוסר סמכות, באשר הדבר ידוע כי טענת חוסר סמכות צריך לטעון בהזדמנות הראשונה שמופיעים הצדדים בפני בית הדין, וגם טענת חוסר סמכות של דיין אחד צריכה להישמע מייד בדיון הראשון"[85].

אם התקיים הדיון בפני הרכב חסר, ואחד מבעלי הדין הביע את התנגדותו המפורשת לכך, אין תוקף לפסק הדין שניתן בעקבות דיון זה, גם אם חתמו עליו שלושה דיינים; כך קבע לא פעם בית הדין הגדול לערעורים בירושלים[86]. בעל דין המתנגד לקיום הדיון בפני הרכב חסר, מן הראוי שיקפיד על כך שהתנגדותו תירשם בפרוטוקול, כדי שבבוא העת יקל עליו להוכיח את התנגדותו בפני בית הדין הגדול לערעורים[87].

הסכים בעל דין שהדיון יהיה בפני דן יחיד, והטענות אכן נשמעו בפני דן יחיד, אלא שההחלטה נחתמה על ידי שלושה, לא תישמע טענתו כנגד חוקיותו של ההליך, "ומה שההחלטה נחתמה על ידי הרכב שלם – כן הוא הנוהג, שכבוד הדיינים שלא השתתפו מעיינים בפרוטוקול ומוציאים החלטה, אחר שהיתה הסכמה עקרונית לדן יחיד"[88].

מכל מקום, אין בידי שני הדיינים לסתור את דינו של חברם שפסק את דינו. בבית הדין הרבני באשקלון, הסכימו בעלי הדין להרכב חסר וקיבלו עליהם את אחד הדיינים . הלה פסק מה שפסק, וגם החליט להוציא צו לעיכוב ביצועו של פסק הדין שנתן. לאחר מכן, החליטו שני חבריו להרכב, לבטל את הצו. על החלטתם זו הוגש ערעור, ובית הדין הגדול החליט לקבלו. בין היתר, קובע בית הדין הגדול: "קורה לא אחת בבתי הדין, שצדדים מקבלים עליהם סמכות דיין יחיד. במקרה כזה,. שני הדיינים האחרים, שלא ישבו בדין, אינם יכולים לעכב או לבטל את פסק דינו של חברם, כשם שאינם יכולים לבטל פסק דין שניתן על ידי הרכב אחר"[89].

ניתן פסק דין בפשרה על ידי הרכב חסר – לא תישמע טענת בעל דין שלא הסכים לכך, אלא נטל ההוכחה הוא עליו, ו"חזקה על בית הדין שחלילה, לא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן"[90].

 

(ב) הסכמה מכללא

האם יש צורך בהסכמה מפורשת דווקא, או שדי בהסכמה מכללא, דהיינו שעצם העובדה שהצדדים הופיעו בפני הרכב חסר וטענו לפניו, מהווה ראיה לכך שהסכימו לדיון בפני הרכב חסר?

על פי הפסיקה, בעל דין הנוכח בדיון שבו יושב בית הדין בהרכב חסר, חייב לטעון מיד כנגד ההרכב החסר. בערעור שהוגש במקרה אחד כנגד הרכבו החסר של בית הדין האזורי, נמצא שבנסיבות המקרה רשאי היה בית הדין לדון בדן יחיד אף ללא הסכמת הצדדים. עם זאת, מצא בית הדין הגדול לנכון להעיר: "בא כוח המערערת נכח בדיון שהתקיים בפני מותב של שני דיינים, וככל שראה פגם בהרכב היה עליו להעיר על כך מיד. אין זה ראוי להמתין לסופו של הדיון ולתוצאותיו, ואז – כאשר התוצאות אינן נושאות חן – להעלות טענה בדבר פגם בהרכב. טענה בדבר פגם בהרכב המועלית, ללא הצדקה, בשלב בו כבר ניתנה החלטה, אינה ראויה להישמע"[91].

ואכן, יש מקורות לכך, שהסכמה לקיומו של דיון בהרכב חסר יכול שתינתן גם מכללא, ואין צורך בהסכמה מפורשת דווקא[92] (אלא אם כן מדובר בקבלתו של קרוב או פסול, שאז בוודאי יש צורך בהסכמה מפורשת[93]). כך גם נפסק לא אחת על ידי בתי הדין הרבניים[94]. באחד המקרים נפסק, שבוודאי ניתן להסתפק בהסכמה מכללא כדי להכשיר את הדיונים שהתקיימו בישיבה אחת של בית הדין, כשטענות הצדדים נטענו במהלך יתר הישיבות בפני הרכב מלא, וגם פסק הדין ניתן על ידי בית הדין בהרכבו המלא על יסוד כלל הטענות שנטענו בפני בית הדין, כאמור[95].

מפסיקה אחרת עולה, כי עצם העובדה שתחילת הטיעון הייתה בפני הרכב חסר, אינה ראיה לכך שהוסכם על הרכב חסר. במקרה אחד חתמו בעלי הדין על כתב בוררות שבו קיבלו עליהם שלושה דיינים, ובתחילת הדיון נכחו רק שניים. נפסק, שגם אם החלו לטעון בפני שניים בלבד, לא היה בכוונתם אלא רק שישמעו שני הדיינים את הטענות, אבל "מנין לנו שהם וויתרו גם על צירוף דיין שלישי שידון על-פי החומר שבתיק לאחר גמר טענות הצדדים והוא ישתתף בדיונים עם השנים, ולאחר התייעצות על-פי שלושה דיינים ינתן פסק הדין בהרכב מלא"[96].

אכן, על פי פסיקה מאוחרת יותר  של בית הדין הגדול, שבאה בעקבות תקנות הדיון משנת תשנ"ג, יש צורך בכל מקרה בהסכמה מפורשת, ואין די בהסכמה מכללא. כנזכר לעיל, תקנות הדיון מאפשרות קיום הדיון בפני הרכב של פחות משלושה, כשמדובר "בעניין שהסכימו עליו הצדדים, כשעל פי ההלכה ניתן לוותר על הרכב של שלושה". מלפני בית הדין בבאר-שבע יצאו שני פסקי דין אשר ניתנו על ידי דיין אחד בלבד. על כך הוגש ערעור לבית הדין הגדול. בערעור טען המערער כנגד חוקיותם של פסקי הדין, ואילו בא כוח המשיבה טען, כי "היות והצדדים לא התנגדו לדיון בדיין אחד, יש בכך הסכמה מכללא, כפי שקיים מצב דומה בתקנות הדיון לגבי סמכות מקומית". בית הדין הגדול החליט לקבל את הערעור, בקבעו, "כי דיון בהרכב חסר מחייב הסכמה מפורשת של הצדדים. התיקון בתקנות הדיון מאפשר לדון בדיין אחד רק בהסכמת הצדדים, ויש צורך בהסכמה מפורשת. בהעדר הסכמה כזאת, לא ניתן לקיים דיון"[97].

כדי להימנע מספיקות, מן הראוי שבית דין היושב לדין בהרכב חסר, לא יסתפק בשתיקתם של בעלי הדין, ולא יפתח כלל בדיון קודם שיקבל את הסכמתם של בעלי הדין, וזו תירשם בפרוטוקול. ניתן פסק דין על ידי בית הדין האזורי כשהוא חתום על ידי שני דיינים בלבד בלא שהסכמת הצדדים מתועדת בפרוטוקול, והוגש ערעור על פסק הדין – יוחזר התיק לבית הדין האזורי לשמיעה מחודשת של התביעה בפני הרכב מלא[98].

 


[1] שו"ע חו"מ, סי' ג, סעיף ב.

[2] על פי הגמרא בסנהדרין ה ע"א. ושם ניתנת דוגמא נוספת למומחה לרבים מר' חייא. ומדברי הגמרא עולה, שמומחה הוא מי ש"גמיר וסביר", ופירושו: "שלמד מרבו הלכות והיינו דגמיר, ויודע לסבור סברות מתוקנות והיינו דסביר" (שו"ת הרשב"ש, סי' תקלג, ד"ה כבר נודע, על פי פירוש רש"י, לסנהדרין, שם, ד"ה דגמירנא, וד"ה וסבירנא).

[3] טור חו"מ, סי' ג, סעיף ו, בשם רב שרירא גאון (ראה תשובות הגאונים שערי צדק, ח"ד, שער ז, סי' לה). וראה סמ"ע, לשו"ע חו"מ, סי' ג, ס"ק ה. כן ראה פירוש תלמיד הרמב"ן לרי"ף, סנהדרין לג ע"א (נדפס בתוך: סנהדרי גדולה לסנהדרין, כרך ה, עמ' עד), המביא את תשובת רב שרירא, ומוסיף: "ועיקר לשון מומחה – מנוסה… הילכך, דין מומחה – מנוסה לרבים וחכמתו מפורסמת וגלויה לרבים" (ראה גם סמ"ע, שם; שו"ת מהרי"ק החדשים, סוף סי' מ; שו"ת בית יוסף, דיני קידושין, סי' י). וראה מה שהתקשה בתשובת הגאון, התשב"ץ, ח"א, סי' קס, וכתב, ש"מכל מקום, הצנועים שבחכמים מושכין ידיהם מלומר על עצמן כן ולהחזיק עצמן במומחין, שאין דרכן של קדושי עליון לשבח את עצמן". ובחלק ב מתשובותיו, סי' ט, כתב הרשב"ץ, שמסיום תשובת רב שרירא יש לדייק, שאם טעה אותו יחיד מומחה פעמים רבות, שוב אין לסמוך עליו לדון ביחיד. להגדרתו של "מומחה לרבים", ראה גם תשובות הגאונים, מהדורת אסף, ח"א (תרפ"ז) [=מדעי היהדות, חלק ב], סי' כ: "ומומחה דאמרו רבנן דן אפילו יחידי, כגון ריש מתיבתא ודייני דבבא, אבל כל דייני – אסיר להון למידן [=אסור להם לדון] דיני ממונות ביחיד ואפילו בממונא זוטרא [=מועט]".

[4] על מעלתו היתרה של הבקי בספרות הפוסקים ביחס למי שמצטיין בפלפולו, לעניין מינויו כדיין, ראה שו"ת יביע אומר, ח"ז, חו"מ, סי' א, אות ז.

[5] ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין ב, יא: "מומחה לרבים… מותר לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין". וראה שם, ה, יח, ומה שכתב הר"י סרנא, "דין יחיד מומחה", דברי משפט ו (תש"ס), עמ' רמט-רנג.

[6] ראה שו"ע חו"מ, סי' כח, סעיף כא; ראה גם סמ"ע, לשו"ע חו"מ, סי' ז, ס"ק יג; קצות החושן, שם, ס"ק ה; שו"ת פני אריה, ח"א, סי' כח, ד"ה אמנם; שו"ת ביכורי אשר, ח"ב, סי' מד, אות יד-טו. על מספר הדיינים הנחוץ בגביית עדות בדיני נפשות, ראה: הרב יעקב נבון, "קבלת עדות בדיני נפשות – בכ"ג דיינים או דיה בשלשה", המעין כה (תשמ"ה), גיליון ב, עמ' 39.

[7] ראה שו"ע חו"מ, סי' כח, סעיף כ, וסמ"ע, שם, ס"ק נח.

[8] שו"ע חו"מ, סי' ג, סעיף ב. והיא שיטת הרמב"ם, הלכות סנהדרין ה, יח. וראה שו"ת ר' אליהו מזרחי, סי' כד, ד"ה ועוד שהמחלוקת.

[9] שו"ע חו"מ, סי' ג, סעיף ב. והיא שיטת הרמב"ם, שם.

[10] יש סוברים שדי בשני הדיוטות, ראה שו"ת אגרות משה, יו"ד, ח"ג, סי' קמב, סעיף ב; וראה עוד קצות החושן לשו"ע חו"מ, סי' עט, ס"ק ז. כן ראה תשובת ה"ישא ברכה" שבשו"ת רחמים פשוטים, תוניס תר"ע, אה"ע, סי' א, דף י ע"ב. ויש סוברים שכל השלושה צריכים להיות מומחים, ראה שו"ת עטרת חכמים, חו"מ, סי' א.

[11] ראה שמע אברהם, סי' לז, שם כתב, שכשם שבקיבלוהו עליהם דינו כבית דין, הוא הדין ביחיד מומחה.

[12] ראה שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סי' קיב: "כשאותו יחיד הוא מומחה ויכול לדון יחידי וראוי לקבל עדות ביחיד". כך כתבו הרבה מהפוסקים ביחס ליחיד מומחה שקיבלוהו עליהם (ראה להלן). כן כתב בספר חקרי לב, חו"מ, סי' טו, ש"מסתמא מי שדן את הדין הוא המקבל עדות", והוסיף ש"כן עשו מעשה גדולי הדור שהיו לפנינו", וראה המקורות שמביא שם. והסכים לדבריו ר' דוד פיפאנו בחושן האפוד, סופיא תרע"ה, חלק השו"ת, חו"מ, סי' מב, דף מט סוף ע"ג. על מנהג מרוקו לקבל עדות ביחיד כשקיבלוהו עליהם, ראה שו"ת בקש שלמה, כאזאבלאנקא תרצ"ה, סי' לט, דף פ ע"א. ובדף פ ע"ג כתב, שאין חילוק בין ממון ואיסור. וראה גם שם, סי' כט, דף סח ע"ג; כן ראה שו"ת ים הגדול, סי' פו. וראה גם שו"ת חנוך בית יהודה, סי קטז, שם כתב, שאם קיבלוהו עליהם רשאי לקבל גם עדות, לבד אם פירשו שאין בסמכותו לקבל עדות ביחיד. וראה שו"ת מעשה אברהם, חו"מ, סי' יב, ד"ה ואיך שיהיה. והרב משה איררה למד מהירושלמי סנהדרין א, א, "דאפילו לא קבלו הצבור עליהן בפירוש אלא הם באו מאליהן אצל דיין יחידי, אמרינן מסתמא קבלו עליהן", ראה  כתבי מהר"ם איררה, ירושלים תשס"ח, חו"מ, סי' עט. ובנתיבות המשפט לשו"ע חו"מ, סי' ג, חידושים, ס"ק ה, כתב, שיחיד מומחה או יחיד שקיבלוהו עליהם מוסמך לקבל עדות ורשאי לדון על פיה אבל אין בית דין אחר רשאי לדון על פיה. וראה מה שכתב בעניין זה החזון איש, סנהדרין, סי' טו, סעיף ג. וראה עוד מה שהתחבט בעניין זה התשב"ץ, ח"א, סי' א, דף ה ע"ב, ד"ה אבל יש מקום עיון. ובשו"ת ר' אליהו מזרחי, סי' כד, ד"ה וכן הראיה השנית, כתב, שעדות שנתקבלה בפני בית דין של שניים שבעלי הדין קיבלום עליהם, אינה נחשבת לעדות שנתקבלה בבית דין לעניין שלילת האפשרות מן העדים לחזור בהם. ולכן, אף על פי שדינם של השניים דין, מכל מקום העדים יכולים לחזור בהם, כיון שאין הגדת העדות נחשבת להגדה בבית דין. וראה עוד מה שכתב בנתיבות המשפט  על שו"ע חו"מ, סי' ג, ביאורים, ס"ק ג, ובשו"ת ארצות יהודה, חו"מ, סי' א. ואם הסכימו בעלי הדין לגביית העדות על ידי שני דיינים, הרי זו עדות כשרה, שכן רשאים הציבור להתקין תקנה המאפשרת גביית עדות על ידי שני סופרי הדיינים, "ומה שרשאים הציבור לתקן לכל הציבור, רשאים היחידים להסכים לעצמם", ראה ערעור 1/7/711, אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל, ח"ב, בעריכת ז' ורהפטיג, עמ' 71.

[13] ראה שו"ת הרדב"ז, ח"ג, סי' תתקמד (תקט), שם כתב, שהודאה בפני דיין יחיד שקיבלוהו הציבור, הרי היא הודאה. ראה גם שו"ת מהרש"ך, ח"א, סי' עו; כרם חמר, ח"א, חו"מ, סי' לה. ובשו"ת חיים שאל, ח"ב, סי' לח, אות ב, כתב בשם אורים ותומים, לשו"ע חו"מ, סי' ג, תומים, ס"ק ד, ששניים סמוכים, "גם לדעת הרמב"ם ההודאה שמודים לפניהם, הודאה", אבל דעתו היא, כי "אין דבריו מחוורים כי לשון מרן בש"ע הפך דבריו, דאפילו סמוכים לא מהני עד שיהיו שלושה". ובתיק (באר שבע ) תשנ"א/441 (לא פורסם), נפסק, מפי הרב ד' ליאור, כי אשה שמסרה הודאה בפני דיין יחיד, אינה יכולה לחזור בה, שדינו כיחיד מומחה, שהודאה בפניו נחשבת כהודאה. אבל השווה עם שו"ת דברות אליהו, ח"ד, סי' לט, לגבי אשת איש שהודתה כי זינתה עם פלוני, והודאתה בפני דן יחיד נרשמה על ידו על המעשה-בית-דין. שם נפסק, כי מאחר שהאישה מכחישה, ואין עדים על מעשה האיסור, יש להקל ולהתירה להינשא לאותו פלוני.

[14] ראה שו"ת שבות יעקב, ח"א, סי' קלז, שכתב, "דעיקר כדעת הפוסקים דהוי ככופר בבית דין והוחזק כפרן, דכיון שדנו לפניו ודינו דין, אם כן ודאי מגלה טענתו והוחזק כפרן".

[15] ראה שו"ת מהרי"ט, ח"ב, חו"מ, סי' יא, תל-אביב תשי"ט, דף רג ע"א, שם נאמר, ש"אין רשות לשלושה – אפילו איכא בינייהו מאן דגמיר וסביר – לסתור את דינו של בית דין העיר שהמחוהו הרבים עליהם".

[16] שו"ע חו"מ, סי' ג, סעיף ג.

[17] שם, סעיף ב.

[18] גם בהסכמת הצדדים נמנעו רבים מחכמי ישראל מלדון דין תורה (להבדיל מפשרה) בדן יחיד. ראה, לדוגמא, שו"ת מבי"ט, ח"א, סי' לב, על סירובו של ר' שלמה סירילייו לדון יחידי. וראה מה שכתב בשו"ת מהרש"ל, סי' לה, על דיין אחד שקיבלוהו עליהם בעלי הדין, שלא מנע עצמו מכך.

[19] ראה ש"ך, לשו"ע חו"מ, סי' יג, ס"ק ז. ובסי' כה, ס"ק יג, אות ד, כתב הש"ך: "נראה דאף בזמן הזה יש מומחה לענין פטור תשלומין אם הוא מומחה… ונראה דהוא הדין לכל הדינים שהוזכר בסי' זה מומחה, יש מומחה אף בזמן הזה… וכן משמע להדיא בתשובת מהר"ם מינץ, סוף סימן צד, עיי"ש".

[20] וראה שו"ת שבט הלוי, ח"ח, סי' ש.

[21] שו"ת מהר"י וייל, סי' קמו.

[22] ראה כנסת הגדולה, חו"מ, סי' ג, הגהות הטור, ס"ק יז; שו"ת כרם שלמה (אמרילייו), חו"מ, סי' א, שאלוניקי תע"ט, דף קיא ע"ד, ד"ה ואני ההדיוט.

[23] ראוי להעיר, כי תקנה ז(6) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים משנת תש"ג, קבעה, כי "במקום שאין בית דין של שלושה דיינים, יכולה מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל ליפות את כוח רב הקהילה של אותו מקום להיות דן יחיד, לדון בכל העניינים המשפטיים המתבררים בבית דין אזורי, חוץ מענייני גרושים, ירושות ואפוטרופסות". בתקנות אלה לא נקבעה חלוקה לתחומי שיפוט, וכך יצא שלא כל ישוב בארץ נתון היה לשיפוטו של בית דין אזורי, ולכן היה צורך לפתור את בעייתם של בעלי הדין שהתגוררו במקומות שלא היו בהם בתי דין ושלא היו שייכים לתחום שיפוט של בית דין כלשהו (בתקנה ו(2) שם נאמר: "רשימת בתי הדין האזוריים נמצאת להלן בנוספות". אבל עיון בנוספות אינו מגלה רשימה כזו). כיום, שוב אין צורך בהסדר כזה, שכן בתקנה ו לתקנות הדיון משנת תשנ"ג בא נספח, הקובע את חלוקת אזורי השיפוט, ולפיו יוצא שכל ישוב בארץ נתון תחת שיפוטו של בית דין אזורי כלשהו, ואין אפוא צורך בהסמכתו של רב מקומי כדן יחיד, בשל הסיבה שאין באותו מקום בית דין אזורי.

[24] ראה תשב"ץ, ח"א, סי' קנט; שו"ת הרשב"ש, סי' תקלג; שו"ת רדב"ז, ח"ג, סי' תתקמד (תקט); שו"ת צדקה ומשפט, חו"מ, סי' א. ושם ציין גם לדעת המבי"ט בתשובותיו, ח"א, סי' רפ (דפוס לבוב תרכ"א, דף מד ע"ב; ושם צויין, בטעות, לסי' פו), שגם אם אין סמכות כפייה בידיו של מומחה לרבים בזמן הזה, מכל מקום בעלי הדין יכולים לכוף זה את זה להתדיין בפניו; שו"ת מכתם לדוד, חו"מ, סי' ה, ד"ה וליכא למימר דהואיל. ובשו"ת ב"ח (הישנות), סי' מ, הוכיח, שאין מצוות חכמים שלא לדון יחידי אלא במומחה לרבים שדן בעל כורחו, אבל בקיבלוהו עליהם – אין כאן מצוות חכמים כל עיקר. ראה גם שם, סי' קכא. לשאלה, על מה סמכו בזמן הזה לדון ביחידי ובכפייה, ראה דיונו הנרחב של ר' אברהם ענתבי בשו"ת מר ואהלות, חו"מ, סי' ב. וראה גם לעיל, הערה 3.

[25] ראה, לדוגמא, שו"ת שואל ונשאל, ח"ז, חו"מ, סי' ב, ביחס לקהילות ישראל שבאי ג'רבה: "על הרוב, אפילו היו שלשה בית דין בעיר… היה הראב"ד דן לבדו… ולפעמים מצרף איזה חכם איתו אשר נמצא שם… וכן בכל הכפרים והעיירות אשר סביבותינו, אין שם רק דיין אחד".

[26] לשאלה העקרונית: האם יכולים למנות בית דין שקול, ראה שו"ת ישכיל עבדי, ח"ד, חו"מ, סי' א. אבל ראה חשק שלמה, על טור חו"מ, סי' ג, הגהות הטור, ס"ק יג, להבחנה, בהקשר זה,  בין יחיד מומחה ובין שניים שקיבלום עליהם.

[27] שו"ת שואל ונשאל, שם. ובסי' יג, שם, כתב, שאין בידי בעל דין לדרוש להתדיין בפני בית דין של שלושה, לא לאחר פסק הדין, וגם לא לפני כן (אלא אם כן מנהג העיר מתיר זאת). ובח"ו, סי' מט, ביאר, שכשם שקבלת הציבור מועילה לגבי דיינים שאינם בקיאים (שו"ע חו"מ, סי' כה, סעיף א, ברמ"א), כך גם מועילה קבלת הציבור לגבי מספר הדיינים, "דמה לי דלא גמירי [=שאינם בקיאים], מה לי שני דיינים, כיוון דמה שהמחום הוא הגורם, ובלא זה הם פסולים" (וראה מה שכתב לגבי מנהג להשלים את ההרכב לשלושה, ובית הדין גמר את הדין בלא שלושה לאחר השתמטותו הבלתי מוצדקת של בעל הדין). וראוי להעיר: קבלת הציבור לגבי דיינים שאינם בקיאים, אינה מתייחסת אלא לאותם עניינים שניתן להתנות עליהם, כמו דיני ממונות, ובזה הדין הוא שאם הציבור קיבלו עליהם אפילו דיינים שאינם הגונים, כולל גזלנים, מה שעשו עשוי. ראה שו"ת הרשב"ש, סי' תריא. ואולם, אין הקבלה מועילה לגבי דברים שאינם ניתנים להתנאה, כענייני איסור והיתר. לפיכך, קבלת הציבור אינה יכולה להכשיר מי שאינם ראויים להוראה, שישמשו כדיינים בענייני אישות וכו'. ראה שו"ת ישכיל עבדי, ח"ד, חו"מ, סי' ג, סעיף ב-ג. וכן תקנת ציבור המכשירה שני סופרי הקהל כבית דין, אינה אלא בממונות, אבל באיסורים, כגון להוציא אישה מחזקת אשת איש, אין לפחות משלושה, ראה שו"ת פני אריה, ח"א, סי' כח, ד"ה אמנם.

[28] ראה ירושלמי, סנהדרין א, א, דפוס וילנא דף ב ע"א: "רבי אבהו הוה יתיב וכו' ".

[29] לשאלה, אם דינו כבית דין לכל דבר, כולל גביית עדות וקבלת הודאות, ראה האמור לעיל, בפיסקה הקודמת.

[30] שו"ת ר' עקיבא איגר, מהדורא תניינא, סי' מט, ד"ה וע"ד הדין.

[31] רמב"ם, הלכות סנהדרין ב, יא. וראה שו"ת אגרות משה, יו"ד, סי' קמב, אות ב, ד"ה, ויש לכאורה.

[32] שו"ת שואל ונשאל, ח"ז, חו"מ, סי' ב. וראה לעיל, הערה 79.

[33] שו"ת מהרש"ל, סי' לה.

[34] פירוש ר' עובדיה מברטנורא למשנה אבות ד, ח. ובשו"ת חות יאיר, סי' ה, כתב, שיסודו בירושלמי הנ"ל. וראה משנה למלך, על הרמב"ם, הלכות סנהדרין ב, יא. וראה חשק שלמה על טור חו"מ, סי' ג, הגהות הבית יוסף, ס"ק ד, המעלה אפשרות שהבבלי חולק על הירושלמי, ולפי הבבלי יש מידת חסידות שיצרף עימו אחרים, גם אם קיבלוהו עליהם כדן יחיד. והראיה לכך מסנהדרין ז ע"ב: "רב הונא כי הוה דינא קמיה, מכניף ומייתי עשרה וכו' ".

[35] שו"ת שארית יוסף, סי' יז. וראה ספקותיו, בעניין זה, של הש"ך, לשו"ע חו"מ, סי' ג, ס"ק י. ובסוף דבריו כתב, ש"יש ליזהר שלא לדון ביחידי אף שקיבלוהו, אם לא שיפרש בהדיא 'איני יודע לדון אתכם דין תורה', או שהוא דין פשוט ומומחה ורגיל הוא בכך, דבכהאי גוונא איכא מומחה אף האידנא".

[36] רוח חיים, חו"מ, סי' יח, סעיף א, אות א, ד"ה וחזה.

[37] אגם מים, חידושים ושו"ת, לר' א"מ גלאנצער, ניו יורק תשל"ח, עמ' צז. וראה מה שדייק לעניין זה בשו"ת הרשב"א, ח"ד, סי' שח.

[38] ראה להלן, פרק יז (סעד ארעי: עיקול נכסים, צו מניעה ועיכוב יציאה), סעיף 5.

[39] על כך שהזמנה לדין אינה צריכה להיעשות ב"מותב תלתא", ראה להלן, פרק ה (הזמנה לדין), סעיף 1, ב.

[40] שו"ת ישכיל עבדי, ח"ה, אה"ע, סי' לה; מקורו בערעור תשי"ד/111 (גנזך המדינה, מיכל 4810).

[41] ערעור תשמ"ו/57, נדפס בקובץ עדות ביהוסף, להרב יוסף קאפח, סי' סא; משפטי ארץ – דין דיין ודיון, עפרה תשס"ב, עמ' 74.

[42] הדבר אושר גם בבג"ץ 297/77 דורון חן נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד לא(3), עמ' 688, מפי השופט לנדוי. אכן, דעתו היא דעת מיעוט, והצו נגד בית הדין נעשה החלטי, אבל לא מסיבת ההרכב החסר. אבל ראה תיק (ירושלים) 700771012-21-1, הדין והדיין, גיליון 17, אדר א' תשס"ח, עמ' 4, שם קבע בית הדין כי הסכם שאושר על ידי בית דין וקיבל תוקף של פסק דין, תקף אף אם אושר על ידי דיין אחד בלבד. וראה להלן, הערה 107.

[43] תיק (תל-אביב) תשי"ז/4273, פד"ר ב, עמ' 278, 287-286.

[44] ערעור 69833283-21-2 (לא פורסם. פסק דין מיום י"ד בחשון תשס"ד. בדין ישבו הרבנים ש' דיכובסקי, ע' בר שלום וא' שרמן).

[45] תקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן-1990, והתיקון לתקנות אלה משנת התשנ"ב-1992. תקנות אלה נתקנו בעקבות שינויים בחוק הדיינים מן השנים תשמ"ט-1989 ו-תשנ"א-1991. לפני שחקיקה זו באה לעולם, אירעו מקרים רבים שבהם נפסלו על ידי בג"ץ החלטות ופסקי דין של בתי דין רבניים, משום שניתנו בהרכב חסר, בניגוד לדרישת החוק, וזאת גם באותם מקרים שמבחינה הלכתית ניתן היה להכשיר את ההליך. כיום, בעקבות תיקון החוק, כאמור, שוב אין מקום להתערבות בג"ץ באותם מקרים שהחוק מאפשר קיום ההליך בפני דן יחיד.

[46] וראה פסק דינו של בית הדין הרבני בתל-אביב (ללא מספר תיק): "סמכות בית הדין לבטל הסכם ממון שאושר על ידו", שורת הדין יג (תשס"ח), עמ' תח, שם נאמר גם, כי הסכם ממון שאושר על ידי דן יחיד, לא ניתן לביטול אלא על ידי בית הדין שאישר את ההסכם. בכלל סמכותו של בית הדין לדון בדן יחיד לצורך אישור הסכמי ממון, גם הסמכות לאשר הסכם בוררות, שבית הדין התבקש לאשרו כהסכם גירושין. כך נפסק על ידי בית הדין הגדול בערעור 12048641-23-1 (לא פורסם. החלטה מיום י"ג בסיון תשס"א. בדין ישבו הראשל"צ, הרב א' בקשי דורון, והרבנים ז"נ גולדברג וע' בר שלום). גם בקשה משותפת לאישור הסכם גירושין אינה טעונה הרכב מלא, ראה תיק (חיפה) 306970567-52-1 (לא פורסם. החלטה מיום י"ב בטבת תשנ"ט. בדין ישבו הרבנים א' אטלס, י' שחור וי' הלוי אבירן); ערעור 42552737-64-1 (לא פורסם. פסק דין מיום ט"ז באייר תשס"ג. בדין ישבו הרבנים ש' דיכובסקי, ש' בו שמעון וא' שרמן). באותו עניין הודגש, כי אין צורך בהסכמת הצדדים לאישור הסכם גירושין על ידי דן יחיד. על פי הפסיקה בבג"ץ 7341/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי אשקלון (פורסם באתר "פסק דין"), הסכמת הצדדים לסמכותו של דיין אחד לאשר הסכם גירושין, מהווה הסכמה גם לעניין מתן תוקף של פסק דין על ידי אותו דיין (כך פורש הסעיף שבאותו הסכם). וראה על כך: הרב ש' יעקבי, "עדכוני פסיקה וחקיקה", כנס הדיינים – התשס"ט, עמ' 74, בעמ' 77-76.

[47] אבל צו ירושה ללא הסכמה, טעון הרכב של שלושה, ראה ערעור 8820-41-1 (פורסם ב"נבו". פסק דין מיום ו' בכסלו תש"ע. בדין ישבו הרב הראשי, י' מצגר, והרבנים א' שרמן וח' איזירר).

[48] תקנה 1(1) לתקנות.

[49] תקנה 1(2) לתקנות.

[50] תקנה 1(3) לתקנות. עניין זה יידון להלן בפיסקה (3).

[51] תקנה 1(4) לתקנות.

[52] תקנה 1(5) לתקנות.

[53] בג"ץ 1555/05 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי מחוז תל-אביב (פורסם באתר "פסק דין"), פיסקה 29 של פסק הדין.

[54] שם, פיסקה 37 של פסק הדין.

[55] בערעור תשנ"ז/260 נפסק, כי סגירת תיק היא עניין של סדר ומינהל, ויכולה להיעשות בדן יחיד. אבל דחיית תביעה, וכן החיוב בהוצאות משפט, הוא עניין מהותי, אשר ההחלטה בו צריכה להיעשות בהרכב מלא של שלושה דיינים (לא פורסם. החלטה מיום ט' בשבט תשנ"ח. בדין ישבו הרבנים ש' דיכובסקי, ח"ג צימבליסט וז"נ גולדברג). ראה בעניין זה גם תיק (נתניה) ) 5149-21-2 (פורסם באתר בתי הדין הרבניים. החלטה מיום כ"ז בניסן תשס"ט. בדין ישבו הרבנים י' זמיר, ש' שפירא (שכתב את ההחלטה) וא' שינדלר). בערעור 004073490-64-1 (לא פורסם), נפסק, כי "החלטה על סגירת תיק ומחיקת הערעור עקב חוסר מעש יכולה להינתן בידי דיין אחד משום שמדובר בהחלטה הנוגעת לסדרי דין" לעומת זאת – כך נאמר שם – החלטה על חיוב בהוצאות, דורשת שלושה דיינים (החלטה מיום כ"ח באייר תשס"ד. בדין ישבו הראשל"צ, הרב ש"מ עמאר, והרבנים ש' דיכובסקי וע' בר שלום).

[56] בערעור תשנ"ז/385 נדחתה בקשה לבטל צו ביניים שהוצא על ידי יושב ראש הרכב (לא פורסם. החלטה מיום כ"ה בתמוז תשנ"ז, מפי הרב ש' דיכובסקי).

[57] בג"ץ 1555/05 הנ"ל, פיסקה 27 של פסק הדין.

[58] תיק (באר-שבע) תשס"ג/1915, התפרסם באתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים rbc.gov.il . לשם השוואה, לעניין "החלטה אחרת" בדין הישראלי ראה: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), עמ' 354.

[59] הכוונה להחלטה חיובית, שכן החלטה שלילית טעונה הרכב של שלושה, ראה שם, ובהמשך דברינו להלן.

[60] הרב ש' יעקבי, "סוגיות וחידושים בפסיקה ובחקיקה", כנס הדיינים – התשס"ז, עמ' 118.

[61] ערעור 2378-21-1, מפי הרב ש' דיכובסקי. פורסם באתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים. בדין ישבו עוד הרבנים ע' בר שלום וא' שרמן. על סמכותו של דיין יחיד לקבל החלטה בנושא סמכות (בקשר לתביעה בנושא משמורת קטינים לאחר הגירושין), ראה תיק (תל-אביב) 1772-23-1(פורסם באתר "נבו". החלטה מיום א' סיון, תשס"ו, על ידי הרב  נ' בן שמעון).

 

[62] וכן נפסק, בעקבות זאת, בתיק  (תל-אביב) 1350-21-1 (פורסם באתר "נבו"), כי "על פי העמדה הנקוטה על ידי מערכת בתי הדין הרבניים, מתן החלטה בשאלת סמכות היא בגדר החלטת ביניים ומסורה לסמכות דיין אחד כאמור, אף ללא הסכמת הצדדים" (החלטה מיום א' בתמוז תשס"ז. בדין ישבו הרבנים י' אלמליח, י' שחור ואבירן י' הלוי).

[63] ערעור 8518-72-1 (פורסם באתר "פסק דין). פסק דין מיום ט"ו באלול תשס"ז. בדין ישבו הרבנים ש' דיכובסקי, ע' בר שלום וא' שיינפלד, שכתב את פסק הדין.

[64] ערעור 9688-64-1 (פורסם באתר "נבו". פסק דין מיום א' באייר תשס"ח. בדין ישבו הרבנים ע' בר שלום, ח' איזירר ומ' חשאי).

[65] ראה שו"ת הרא"ש קח, טו; שו"ע חו"מ, סי' ג, סעיף ב. בפני הוועדה לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים (שעל יסוד עבודתה נוסחו תקנות הדיון, תש"ך), כבר הובאה בשעתה הצעה, על ידי הרב ברוך רקובר, להוסיף לתקנה ד, הקובעת כי בית דין יושב לדין בהרכב של לא פחות משלושה, את הפיסקה: "אלא אם כן הסכימו להרכב של פחות משלושה דיינים". הצעה זו, אף שלא התקבלה, לא מנעה מבתי הדין לקיים דיונים בהרכב חסר, בהסכמה, שכן הדין עצמו מורה כן. עתה, בא הדבר על תיקונו, כמבואר לעיל, עם הכנסת פיסקה מתאימה בעניין זה, הן בחוק ובתקנות, והן בתקנות הדיון.

[66] ראה לעיל, סמוך להערה 96 ובגוף ההערה. ונוסף על המובא שם, ראה שו"ת הב"ח, סי' מ; פרי האדמה, על הרמב"ם, הלכות סנהדרין ב, יא.

[67] ערעור 068994524-24-1 (לא פורסם. החלטה מיום י"ז בתמוז תשס"ד. בדין ישבו הרבנים מ' טופיק, ש' בן שמעון וח' איזירר).

[68] ראה לשון השו"ע חו"מ, סי' ג, סעיף ב, וכן: שו"ת הרשב"א, ח"א, סי' אלף קכו; שם, ח"ב, סי' רלד; שו"ת הרדב"ז, ח"ג, סי' תתקמד (תקט); שו"ת מהרי"ט, ח"ב, חו"מ, סי' מו; סמ"ע, לשו"ע חו"מ, סי' כב, ס"ק ו; פתחי תשובה, לשו"ע, שם, ס"ק ה (והמקורות המובאים שם); וראה גם בספר הלכה פסוקה, על שו"ע חו"מ, סי' ג, סעיף ב, הערה 68; פעמוני זהב, על שו"ע חו"מ, להרב רפאל אנקאווה, סי' ג; שו"ת פעולת צדיק, ח"ג, סי' רסג (חו"מ, סי' ג, סעיף א), והמקורות המובאים שם. והשווה עם דעת הש"ך, לשו"ע חו"מ, סי' כב, ס"ק ב, ונתיבות המשפט לשו"ע, שם, ביאורים, ס"ק ג. וכן כתב בשו"ת ר' אליהו מזרחי, סי' כד, ד"ה ועוד שהמחלוקת, על קבלתם של שני דיינים: "נהי [=אפילו] שהם דנים אותו לכתחילה ודינם דין, מכל מקום אינם חשובים בית דין", עיין שם ביתר דבריו. גם המהרי"ט הנ"ל כתב שאין ליחיד תורת בית דין. וכתב מהרש"ל בתשובותיו, סי' לה, שראוי לו לדיין למנוע את עצמו מלדון יחידי, גם אם קיבלוהו עליהם בעלי הדין. אבל ראה מה שכתב נגדו הב"ח בתשובותיו (הישנות), סי' קכא. וראה גם שו"ת צדקה ומשפט, חו"מ, סי' א, סוף ד"ה ומעתה; שו"ת משפט וצדקה ביעקב, ח"ב, סי' מח, נא-אמון תרס"ג, דף כח ע"ב, ד"ה ואף שלא; כנסת הגדולה, טור חו"מ , סי' ג, הגהות הטור, ס"ק כג. וראה חקרי לב, חו"מ, ח"א, סי' פו, ד"ה ובר מן דין, שם כתב, שאף על פי ששניים שדנו דיניהם דין (כשקיבלום עליהם), מכל מקום אין לקיים בהם את הכלל: "אין חוששין לבית דין טועים". על סמכותו של דן יחיד שקיבלוהו הציבור עליהם, לגבות גם עדות ביחיד, ראה לעיל, הערה 73.

[69] ראה, לדוגמא, תקנה קנז לתקנות מדינת מעהרין, מהדורת היילפרין, ירושלים תשי"ב, עמ' 51.

[70] על הצורך בבית דין של שלושה לצורך הפקעת ממון, ראה שו"ת משפטים ישרים, לר' רפאל בירדוגו, ח"ב, סי' ריד.

[71] ראה קצות החושן, על שו"ע חו"מ, סי' עט, ס"ק ז.

[72] ראה שו"ע יו"ד, סי' רסח, סעיף ג; וראה לעניין זה, ולשאלה אם הדרישה לבית דין מעכבת בדיעבד, בשו"ת לב אריה, ח"ב, לונדון תשל"ג, סי' יא. וראה עתה, בהרחבה רבה, תוך בירור ממצה: מ' פינקלשטיין, הגיור הלכה למעשה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 224 ואילך.

[73] ערעור תשנ"ה/946, פד"ר יט, עמ' 51; המדובר בדיון בתביעת גירושין. אבל השווה עם מה שנפסק בערעור 034268656-24-1 (לא פורסם), לגבי בני זוג שקיבלו את סמכותו של בורר יחיד בענייני הגט והממון שביניהם. הבורר פסק חיוב בגט וקבע מה שקבע בענייני הממון, אבל בית הדין הגדול, שהעניין הגיע אליו בערעור, קבע, "שפסק הדין בדבר חיוב גט אינו תקף כיון שניתן בדיין יחיד". עם זאת, נדחתה הטענה, שכיוון שפסק הדין בעניין החיוב בגט בטל, ממילא פסק הדין כולו בטל – גם בחלק הממוני שלו. נקבע, שהחלק הממוני עומד בעינו והוא תקף. אכן, בדיון נוסף שהתקיים בעניין, הגיע הרב ח' איזירר למסקנה כי "לא היתה טעות בעצם העובדה שהבורר פסק חיוב גט כדיין יחיד" (פסק דין מיום כ' בשבט תשס"ה. בדין ישבו הראשל"צ, ש"מ עמאר, והרבנים ש' דיכובסקי וח' איזירר). והשווה עם פסיקתו של הרב מ' אלחדד בשו"ת ביכורי אשר, ח"ב, סי' מד, אות ה, ד"ה כאן.  לכאורה, גם לצורך סידור הגט אין צורך, מעיקר הדין, בבית דין של שלושה, אלא די ברב המסדר את הגט שהוא המוסמך לכך, ראה אור זרוע, שאלות ותשובות, סי' תשמה, דף קו ע"ג. אבל בשו"ת חתם סופר, אה"ע, ח"ב, סי' סה, כתב, שמצד המנהג יש לסדר גט בבית דין של שלושה. והשווה עם שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, אה"ע, סי' קיד, שכתב, כי יש לסדר גט בבית דין של שלושה מצד הדין. ראה גם ספר פותח שערים (מתורת רבנו עקיבא איגר), להרב מ' קרלבך, ירושלים תשמ"ד, שער הדיינים, סי' א, עמ' א-ב.

[74] לסמכותו של בית דין רבני בישראל – במסגרת מעמדו כבית דין דתי – לדון בדיני  כבורר, ראה לעיל, בהקדמה לחיבור זה, הערה 91.

[75] ערעור תשט"ז/128 (לא פורסם. פסק דין מיום כ' בחשוון תשי"ז. בדין ישבו הראשל"צ, הרב יצחק נסים, והרבנים י"ש אלישיב וב' ז'ולטי); הערעור התייחס לפסק דין של בית הדין הרבני בחיפה שהיה חתום על ידי שני דיינים בלבד. החלטה דומה ניתנה גם בבקשת רשות ערעור תשל"ט/ו'/24/28 (לא פורסם. שמור בתיק תשל"ט/6. החלטה מיום כ"ט בתשרי תשל"ט. בדין ישבו הרבנים ב' ז'ולטי, ש' ישראלי וי' קאפח).

[76] ערעור תשמ"ג/274 (לא פורסם. החלטה מיום י"ב שבט תשמ"ד. בדין ישבו הרבנים ע' יוסף, י' קאפח וש' מזרחי). ראה גם ערעור תשל"ט/211, התפרסם בקובץ פסקיו של הר"י קאפח, עדות ביהוסף, סי' עח. ראוי לציין, שבמספר מקרים בהם עלתה לפני בית המשפט העליון שאלת חוקיותו של הרכב חסר (אף כשהדבר נעשה בהסכמה), חיווה גם בית המשפט דעתו כי הדבר מהווה חריגה מסמכות מצד בית הדין, בהיותו בניגוד לחוק, ולפיכך ההליך הוא פסול, ראה ע"א 201/82 פרץ נ' אסולין, פ"ד לז(2),  838, בעמ' 839; בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי, חיפה, פ"ד לח(1), עמ'  673. כן ראה ע"א 410/85, ב"ש 1006/85 חמד נ' חמד, פ"ד מ(1), עמ' 110; ע"א 756/85 יעקב נ' יעקב, פ"ד מ(2), עמ' 637; בג"ץ 1750/91 מסלתי נ' בית הדין הרבני האזורי פתח-תקוה, פ"ד מה(5), עמ' 360. אבל השווה עם פסק הדין בבג"ץ 352/82 בן-זאב נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לו(3), 250, בעמ' 252, שם לא מצא בית המשפט העליון שדי בעובדה שהחלטת בית הדין נחתמה על ידי דיין אחד בלבד, כדי לסייע בידי העותר, כיוון "שאין זה מדרכו של בית משפט זה לבקר את פסקי הדין של בתי הדין הרבניים לגופם", לא מבחינת הדין שהם דנים לפיו, ולא מבחינת סדרי הדין שעל פיהם הם נוהגים. וראה מאמרי: "דיון בהרכב חסר ופסיקה לקויה בשאלת טובת הילד – עילה להתערבות בג"ץ?", משפטים טו (תשמ"ה), עמ' 287.

[77] על סמכותו של בית הדין לפרש את החוק החילוני, ראה גם – בהקשר אחר – פסקי הדין בערעור תשמ"א/18, פד"ר יב, עמ' 129, בעמ' 140, 151-150; תיק (תל-אביב) תשמ"ה/8347, פד"ר טז, עמ' 300, המאזכר את בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד לו(2), 733, בעמ' 743. על סמכות זו של בית הדין הרבני לאור פסיקת בג"ץ, ראה המקורות המובאים על ידי ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה, מהדורה רביעית מורחבת, ירושלים תשנ"ג, עמ' 228, הערה 24א. בבג"ץ 7/83 הנ"ל, הוצגה פרשנות זו של בתי הדין בפני בג"ץ, אבל היא לא התקבלה על ידו.

[78] ערעור תשל"ח/192 (לא פורסם. פסק דין מיום  י"ט בכסלו תשל"ט. בדין ישבו הרבנים א' גולדשמידט, ש' ישראלי וי' קאפח). על כוחה המחייב של הסכמת הצדדים לגבי סדר מהלך הדיון (בהקשר אחר), ראה תיק (תל-אביב) תשס"ג/882, פורסם בשורת הדין ט (תשס"ה), עמ' תמ-תמב. פסק הדין אושר ברוב דעות על ידי בית הדין הגדול בערעור תשס"ג/249, שם, עמ' תמג-תמה. הרב מ' שרים סבר שם, בדעת מיעוט, כי מאחר שלא נעשה קניין – רשאית האישה לחזור בה; ראה מה שכתב שם הרב ח' איזירר בנימוקי הרוב, מדוע ההסכמה מחייבת למרות שלא נעשה קניין. במקרים נוספים, הכשיר בית הדין הגדול הרכבים חסרים בנימוקים אחרים. ראה ערעור תשל"ט/177 (לא פורסם. פסק דין מיום כ"ה באייר תש"ם. בדין ישבו הרב הראשי, ש' גורן, והרבנים א' שפירא וש' מזרחי); ערעור תשמ"ג/216 (לא פורסם. החלטה מיום כ"ו בטבת תשמ"ד, מפי הרב אליעזר שפירא. ישבו לדין עמו הרבנים י' קאפח וש' מזרחי).

[79] סעיף 8(ה)(3) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955.

[80] תקנה 1 לתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן-1990.

[81] ערעור 9953-21-1 (לא פורסם. פסק דין מיום י"ב באדר ב' תשס"ה. בדין ישבו הרב הראשי, י' מצגר, והרבנים א' שרמן וח' איזירר).

[82] וכך נהוג. ראה, לדוגמא, ערעור תשנ"ה/359, שם ישבו לדין, בהסכמה, הרבנים מ' טופיק וש' בן-שמעון.

[83] שם: "העובדה שדבר ההסכמה  צוינה בסוף הפרוטוקול אינה מוכיחה דבר".

[84] ערעור תשנ"ה/946, שם, עמ'  52 , מפי הר"ש דיכובסקי.

[85] שם, עמ' 53, מפי הר"ש בן-שמעון.

[86] ראה ערעור תשל"ח/39 (לא פורסם. פסק דין מיום י"ב באדר א' תשל"ח. בדין ישבו הרבנים א' גולדשמידט, ש' ישראלי וי' קאפח); ערעור תשל"ט/211, התפרסם בקובץ פסקיו של הר"י קאפח, עדות ביהוסף, סי' עח.

[87] ראה פסק הדין בערעור תשל"ח/230 (לא פורסם. פסק דין מיום ל' בחשון תשל"ט. בדין ישבו הרבנים י' קאפח, מ' אליהו וש' מזרחי).

[88] ערעור תשנ"ג/127 (לא פורסם. החלטה מיום כ"א באייר תשנ"ה. בדין ישבו הראשל"צ, הר"מ אליהו, והרבנים ש' דיכובסקי וי' נדב).

[89] ערעור 71838437-21-1 (לא פורסם. החלטה מיום ד' בחשון תשס"א. בדין ישבו הראשל"צ, הרב א' בקשי דורון, והרבנים ש' דיכובסקי וש' בן שמעון).

[90] ערעור 54349782-41-1 (לא פורסם. פסק דין מיום כ"ג באיר תשס"ג. בדין ישבו הרבנים ש' דיכובסקי, ע' בר שלום וא' שרמן).

[91] ערעור 9688-64-1, שורת הדין יד (תשס"ח, עמ' תמח-תנא.

[92] ראה שו"ת הרדב"ז, ח"ג, סי' תתקמד (תקט); כנסת הגדולה על טור חו"מ, סי' ג, הגהות הטור, ס"ק טו: "כל שהוא יושב ודן ובאים לפניו – קבלה מקרי [=נקרא]". לכך גם מקור מפורש בתלמוד הירושלמי, סנהדרין א, א (דפוס ונציאה דף יח ע"א): "רבי אבהו היה יושב ודן בשער העיר קיסרין יחידי. אמרו לו תלמידיו: ולא כן לימדתנו: 'אל תהא דן יחידי', אמר להם: כיוון שבעלי הדין רואים אותי שאני יושב ודן יחידי והם באים מאליהם לדון לפני, הרי הם כמי שקבלו אותי עליהם" (תרגום חופשי של המסופר שם). וראה ש"ך, לשו"ע חו"מ, סי' ג, ס"ק י, וסי' כה, ס"ק יב. וראה תיק תשס"ח/1276, פסקי דין מבית דין ירושלים לדיני ממונות, כרך יא (תשס"ט), עמ' תכז, בעמ'תל. לעניין זכותם של בעלי הדין לחזור בהם, ראה תיק תשס"ו/798, פסקי דין מבית דין ירושלים לדיני ממונות, כרך יא (תשס"ט), עמ' לח.

[93] כנסת הגדולה, טור חו"מ, סי' ג, הגהות הטור, סוף ס"ק טו. ובספר פרי האדמה, על הרמב"ם, הלכות אישות, פרק טז, סי' י, שאלוניקי תקי"ז, דף נז ע"א, ד"ה אמנם, כתב המחבר, ש"היינו לעניין שיכולים לחזור, אבל לעניין שדיניהם דין – בביאה אצלם לחוד, מהני".

[94] ראה ערעור תשל"ט/177 (לא פורסם. פסק דין מיום כ"ה באייר תש"ם. בדין ישבו הרב הראשי, ש' גורן, והרבנים א' שפירא וש' מזרחי), שם הסתמך בית הדין על הירושלמי הנ"ל. עם זאת הטעים בית הדין, כי כשאין ודאות באשר למתן ההסכמה מצד בעל הדין לקיומו של הדיון בפני הרכב חסר, יש להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לשם שמיעת העניין מחדש. וראה שו"ת ישכיל עבדי, ח"ה, חו"מ, סי' יג, שם נטען בערעור כנגד חוקיותו של הרכב בית הדין "שהיה רק ב' רבנים". נפסק מפי הרב  הדאיה, כי  "מכיון שלא טען כזאת בהתחלה וטען טענותיו לפניו, בשתיקה זה מראה שמקבל עליו בכל הרצון להתדיין לפניהם… ובפרט לפי שטר הבוררות הנ"ל שקבלו עליהם פסק הדין של הרבנות… והרי זה דבר ידוע  שבוררות אינה צריכה להיות בשלושה, ויכולה להיות אף בשנים או אפילו באחד" (זהו ערעור 1/3/712, גנזך המדינה, מיכל 4729, תיק 95/20. ישבו בדין גם הרב הראשי יא"ה הרצוג, והרב צ"פ פראנק, שהסכימו לפסק הדין). להסכמה מכללא של בעל דין להרכב של שניים או אחד, ראה גם שו"ת ישכיל עבדי, ח"ה, חו"מ, סי' ו, וכן פסק דינו של בית הדין בתל-אביב (בהרכב הרבנים עוזיאל, יפה והוכמן), מיום ט' בתמוז תרצ"ט בתיק 1/40/99 (לא פורסם. גנזך המדינה, מיכל 4792, תיק 87/53). בבג"ץ 3520/95 צוברה נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נ(5), עמ' 50, הוגשה עתירה כנגד פסק דינו של בית הדין אשר דן בהרכב חסר. טענת המשיבה הייתה, כי הדבר נעשה בהסכמת העותר, ואילו העותר טען כי הסכמה זו לא היה בה כדי לרפא את הפגם, בוודאי לא כשההסכמה הייתה רק מכללא. בית המשפט דחה את העתירה לאחר שמצא כי הישיבות שבהן היה ההרכב חסר, לא עסקו בנשוא פסק הדין שעליו נסובה העתירה. כיום, לאור הוראת סעיף 8(ה)(3) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955, גם אם מדובר היה בישיבות שעסקו בנשוא פסק הדין, דין העתירה היה להידחות, שכן החוק אינו דורש הסכמה מפורשת, ולשון "הסכימו עליו" יכולה להתפרש גם במשמעות של: הסכימו מכללא.

[95] ערעור תשנ"ב/441 (לא פורסם. החלטה, ברוב דעות, מיום י"ב בטבת תשנ"ד. בדין ישבו הראשל"צ, הר"א בקשי דורון, והרבנים מ' טופיק וי' נדב).

[96] ערעור תשי"ח/149 (לא פורסם. בדין ישבו הרבנים ע' הדאיה, י' הדס וי"ש אלישיב).

[97] ערעור תשנ"ד/125 (לא פורסם. החלטה מיום כ"א בתמוז תשנ"ד. בדין ישבו הראשל"צ, הר"א בקשי דורון, והרבנים ש' דיכובסקי וא' הורוביץ).

[98] ערעור  059782151-22-1 (לא פורסם. החלטה מיום ר"ח שבט תשנ"ז).